היום אני חוגגת יום הולדת 44 ואני רוצה לחלוק אתכם מתנה.
המתנה הזאת היא שיתוף מאוד מאוד אישי ופרטי שלי שרק החברים והחברות הקרובים אלי והמשפחה הקרובה שלי יודעים אותו.
בעודי חושבת איך בדיוק לכתוב ולשתף את מה שאני אומרת להגיד, אני קצת רועדת בתוכי ואפילו מתביישת, אבל מחליטה להתגבר על הבושה.

השנה האחרונה היתה בסימן בריאות והקשבה עמוקה לגוף, כזאת שעדיין לא חוויתי.
כמי שרוקדת מגיל 8 ומתרגלת יוגה ומדיטציה מגיל 28 אני מחשיבה את עצמי כאדם שמאוד מחובר אל הגוף שלו, אך השנה האחרונה גיליתי באמת באמת עד כמה אני מחוברת ועד כמה החיבור הזה חשוב ממש להיותי כרגע בריאה.

בינואר 2022 הלכתי לבדיקת פאפ שיגרתית אצל רופאת הנשים, כפי שאני עושה פעם בשנה או שנתיים כבר 20 שנים בערך. למי שלא יודע/ת בדיקת פאפ זוהי בדיקה שבודקת את המצאות נגיף הפפילומה בצוואר הרחם.
כחודש לאחר מכן, בעודי נכנסת לאוטו לנהיגה, קיבלתי טלפון מרופאת הנשים שיש לי את וירוס הפפילומה. כששאלתי את הרופאה מה זה אומר היא אמרה לי בקול קר שאני צריכה לקבוע תור לביאופסיה ושהרופא שאליו אלך כבר יסביר לי הכל. למזלי בדיוק אספתי קולגה יקרה שנסעה איתי לשיעור בקורס קונסטלציה משפחתית, והיה לי עם מי לדבר בדרך ולפרוק את כל הפחדים שצפו משיחת הטלפון הקרה, הלא בהירה והמפחידה הזאת.
כמו ילדה טובה קבעתי תור לביאופסיה. כשהגעתי לרופא הוא הסביר לי מה הוא הולך לעשות בבדיקה ומה יכול להיות שיקרה אם התשובה תצא שיש חשד להמצאות תאים סרטניים. הוא גם ממש המליץ לי להתחסן כנגד וירוס הפפילומה, על אף גילי המתקדם, ושלח אותי להציע את החיסון גם לבן זוגי, בלי בכלל לשאול האם יש לי בן זוג.
התשובה של הביאופסיה הגיעה כעבור מספר חודשים, שהוירוס עדיין קיים בגוף, אך הוא לא התקדם ולא התפתח לתאים טרום סרטניים.
קבעתי תור לפאפ נוסף אצל רופאת הנשים והמשכתי בחיי הרגילים.
קראתי קצת על הוירוס ודיברתי עם חברים וכולם אמרו שיש את הוירוס הזה
ל 80% מהאוכלוסיה ושאין לי הרבה מה לדאוג.

ביולי האחרון חליתי בפעם השניה במחלת הקורונה. המחלה עצמה היתה קלה יחסית, אבל תופעות הלוואי שהיו לי אחרי היו ממש חמורות עד בלתי נסבלות.
אחרי חודש וקצת מהמחלה ומעבר בית הגוף שלי קרס. לא היתה לי כמעט אנרגיה בגוף לכלום. אלרגיה קלה של סתיו השביתה אותי לשלושה ימים למיטה, מה שאף פעם לא קרה לי, ובכלל חוויתי תקופה של סטרט שהיה קשור להרבה סיבות נוספות.

באוקטובר האחרון עשיתי שוב את בדיקת הפאפ. חודש לאחר מכן בעודי באמצע קניות בסופר פארם עם הבת שלי, רופאת הנשים התקשרה וצעקה עלי בטלפון שהגיעו התשובות של הפאפ, שזה חמור ולמה לא קבעתי כבר תור לעשות שוב ביאופסיה. באותו הרגע לא היתה לי חברה לדבר איתה, אבל כבר יום למחרת התקשרתי לחברה שהיא תזונאית ועוד חברה נתורופטית והחלטתי שאני הולכת להבריא.

התחלתי בשינוי תזונתי וצמחים וחיכיתי לביאופסיה כדי לראות האם משהו השתנה. במקביל התחלתי לעשות עם עצמי עבודה רגשית ותודעתית בכדי להבין מה המקור הרגשי למחלה ובכדי לרפא את הגוף שלי דרך התודעה.
התור לביאופסיה נקבע לי ל 15 לינואר. בפגישה עם הרופא הוא הסביר שיש לי תאים טרום סרטניים ושמומלץ שאעשה פרוצדורה כירורגית לגרד את התאים שעל צוואר הרחם. אחרי שהוא שוב עשה לי ביאופסיה שאלתי אותו האם אין דרך אחר שאפשר לרפא את התאים ואת הוירוס. הוא שוב המליץ לי על החיסון ואמר שאם אני לא עושה את הפרוצדורה הרפואית אני לוקחת סיכון מאוד גדול להתפתחות סרטן הרחם.

היקום סידר לי שהיה לי מיד לאחר מכן תור לטיפול במגע אצל חבר אהוב, שתמך בי לפרוק את כל המתח והפחד שנכנסו לי לגוף אחרי הבדיקה והשיחה עם הרופא.
אתם יכולים לתאר לעצמכם כמה שזה מפחיד לקבל ידיעה על זה שיש לי בצוואר הרחם תאים טרום סרטניים, שיכולים להתפתח בסיכוי מאוד גבוה לסרטן אם לא אכנס לניתוח שבו יסירו חלק מצוואר הרחם שלי.

במשך חודשיים וחצי עברתי מסע מטורף שהיה ממש מבצע של החלמה.
דבר ראשון קבעתי תור אצל רופאה פרטית שמומחית באונקולוגיה של האישה ובצוואר הרחם, כי לא הייתי מוכנה יותר לקבל תוצאות של בדיקות בצורה קרה בטלפון וגם לא סמכתי על רופאת הנשים הקודמת. כשהתייעצתי איתה האם לדעתה אני יכולה להחלים ללא הניתוח היא אמרה לי שאם הייתי בשנות ה- 20 שלי, היא היתה אומרת לי שאפשר לנסות, אבל שבגילי הסיכויים מאוד נמוכים וכדי שנקבע תור לניתוח.

אז קבעתי תור לניתוח ובמקביל המשכתי עם השינוי התזונתי, לקחתי צמחים חזקים יותר ופטריות מרפא מיוחדות, הלכתי לדיקור והמשכתי עם העבודה הרגשית והתודעתית בדרכים שונות.
בערך שבוע אחרי שקבעתי את הניתוח הסתכלתי שוב ביומן וגיליתי שאני אמורה לקבל וסת באותו תאריך של הניתוח. הבנתי שזה סימן בשבילי לדחות את הניתוח ולחכות לתוצאות של הביאופסיה.
את כל זה עשיתי כמובן בניגוד לדעתם של הרופאים וגם בניגוד לדעתם של ההורים שלי שמאוד דאגו לבריאותי.
הניתוח היה אמור להתקיים כשבוע לפני פורים, מה שהיה גורם לי להיות מושבתת לחלוטין בלי יכולת לרקוד למשך חודש, בגלל חשש מדימומים כבדים אחרי הניתוח.
את התוצאות של הביאופסיה קיבלתי יום אחרי שחזרתי מפסטיבל פורים בים המלח אליו הלכתי להנחות סדנאות יוגה, לרקוד ולטבול במים המרפאים של ים המוות.

התוצאות הפתיעו אותי ממש. לפי תוצאות הבדיקה העוצמה של הוירוס ירדה וכבר התאים לא היו טרום סרטניים, אבל הוירוס עדיין היה קיים בגוף.
הרופא לא ממש שמח איתי ועדיין המליץ לי לעשות את הפרוצדורה הניתוחית, אבל אני שמחתי ממש והמשכתי בתהליך הריפוי שלי שכלל עוד הרבה דברים, רגשיים, אנרגטיים ותודעתיים.
החלטתי שבמקום לקבוע תור לניתוח אני קובעת תור לבדיקת פאפ חוזרת אצל הרופאה הפרטית. היא לא ממש הבינה מדוע אני עושה בדיקת פאפ ולא ניתוח, אבל מה לעשות שכסף יכול לקנות היום כמעט הכל ועשתה לי את הבדיקה.
כמה ימים לאחר מכן נסעתי אחרי ליל הסדר לסיני.
המשכתי עם התזונה שלי, הצמחים, הפטריות, המדיטציות ובעיקר עם האמונה שאני יכולה לרפא את עצמי.

יומיים אחרי שחזרתי מסיני קיבלתי הודעה מהמזכירה של רופאת הנשים הפרטית שהבדיקה יצאה תקינה והיא מאחלת לי מלא בריאות.
הייתי בשוק, לא האמנתי וביקשתי לדבר עם הרופאה בטלפון.
הרופאה חזרה אלי גם לא כלכך מאמינה אבל שמחה בשבילי וקבענו שאעשה בדיקת פאפ נוספת בעוד מספר חודשים.

אז נכון לרגע זה וירוס הפפילומה כבר לא נמצא בגופי.
התאים הטרום סרטניים החלימו.
הגוף הפיזי שלי התחזק ונלחם בהם, ואיתו גם הגוף הרגשי והתודעתי שלי.
יש לי עוד המון מה לכתוב בנושא, אבל השעה כבר ממש מאוחרת וכבר הגיעה שעת יום הולדתי.

כתבתי את הפוסט הזה ובטח אכתוב עוד כמה פוסטים בנושא בכדי לתת תקווה.
אני רוצה לחזק אותנו נשים אהובות ויקרות להתחבר לכל הגופים שלנו ולרחם שלנו, להקשיב לה ולסמוך על עצמנו ועל תחושות הבטן/רחם שלנו.

הפוסט הזה לא בא להחליף ייעוץ רפואי בכלל.
אני חושבת שכל אישה יודעת בדיוק מה טוב עבורה, השאלה היא האם אנחנו מקשיבות לעצמינו או לסביבה. השאלה היא האם אנחנו מונעות על יד פחד או על ידי אהבה.

בכל התקופה הזאת הקפתי את עצמי בנשים חכמות שרק עודדו וחיזקו אותי להקשיב לעצמי ולגוף שלי. הן נתנו לי מהחוכמה ומהרפואה שלהן, אבל בסופו של דבר אני קיבלתי את ההחלטות על גופי. גם רופאת הנשים הפרטית הציגה בפני את הידע והניסיון שלה בצורה נעימה ולא מפחידה, ואיפשרה לי עוד יותר לסמוך על עצמי.

עברתי תהליך רגשי מאוד עמוק שעליו אולי אפרט בפוסט אחר, שכלל גם הסרה של הבושה מסביב למחלה ומסביב לכל המשמעויות שלה, ולכן אני מרגישה בנוח לכתוב פוסט כלכך חשוף ואישי כאן.

אני מאחלת לעצמי ולכל אישה באשר היא להמשיך להקשיב לגוף שלי, לרחם שלי ולחוכמה הפנימית שלי.
אני מאחלת לעצמי ולכל הנשים באשר הן בריאות גופנית, רגשית ותודעתית.
אני מאחלת לעצמי ולכל הנשים להיות מוקפות בנשים חכמות, טובות עין ולב, מפרגנות תומכות ואוהבות.

אשמח שתכתבו לי בתגובות או בפרטי איפה זה פוגש אתכן?
מה הסיפור שלי העלה בכן?
האם יש כאן נשים שחלו בפפילומה והחלימו?
האם יש כאן נשים שעברו את הפרוצדורה הרפואית?


תודה ל Gilles Levy על התמונה
גם הוא יליד חודש מאי, חבר אהוב לממלכת השוורים.
מלא מלא מזל טוב לי